החלטה בתיק בש"פ 11106/04

1.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת נ' אהד) מיום 5.12.04 לשחרר את המשיב למעצר בית בתנאים, תוך דחיית בקשת העוררת לעצור את המשיב עד סיום ההליכים במשפטו. בית המשפט קבע, כי המשיב ישוחרר למעצר בית חלקי ויוכל לצאת לעבודה (בעבודות ניקיון ולא בשמירה), וכן יוכל לצאת מביתו בליווי אשתו בין השעות 22:00-20:00. כמו כן הוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ והעורר ואשתו נצטוו לחתום על התחייבות וערבות, בהתאמה, על סך 25,000 ש"ח.

2.        המשיב עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הוא מואשם בהריגתו של אלון נקר ז"ל (להלן - המנוח). התקרית הטראגית שהובילה למותו של המנוח אירעה ביום 28.10.04. המשיב שימש כמאבטח של בית ספר בבני ברק, בו עבד מראשיתה של שנת הלימודים הנוכחית. בבית הספר לומדות למעלה מאלף תלמידות. בשעה 13:00 לערך ביקש המנוח, שעבד בתור טכנאי מזגנים, להיכנס לבית הספר לשם ביצוע עבודה כלשהי אליה הוזמן. המנוח הגיע לבית הספר בשעה ששער הכניסה היה פתוח על מנת לאפשר את יציאת תלמידות בית הספר. על פי הנטען בכתב האישום, ביקש המנוח מהמשיב להזדהות, הלה סירב ואז פרץ ביניהם עימות מילולי שהתפתח לכדי קטטה. בשלב מסוים שלף המשיב אקדח, דרך אותו ואיים באמצעותו על המנוח. או אז נמלט המנוח לתוך שטח בית הספר ותוך כדי המרדף אחריו ירה המשיב ירייה אחת באוויר. לאחר מכן ירה המשיב לכיוונו של המנוח. אין מחלוקת בין הצדדים כי שלוש יריות (מתוך הארבע) שירה המשיב פגעו במנוח, וכך עולה גם מחוות הדעת הפתולוגית. ירייה אחת פגעה באמה הימנית של המנוח, ירייה אחרת פגעה בבית החזה הימני והירייה השלישית פגעה ברקתו השמאלית. על פי חוות הדעת הפתולוגית ירייה אחרונה זו בראשו של המנוח היא שגרמה בסופו של דבר למותו. סוגיה נוספת לגביה אין מחלוקת בין הצדדים הינה כי המנוח לא עצר אחרי שנורתה הירייה באוויר על ידי המשיב. טענתו המרכזית של המשיב הן בבית משפט קמא והן בהליך שלפניי הינה כי הוא ירה במנוח וגרם למותו, מפני שסבר בטעות כי מדובר במחבל. בית משפט קמא קיבל, למעשה, טענה זו וקבע כי לא היה באפשרותו של המשיב לנקוט שום צעד חלופי למעט הירי "תוך וידוא מלא של נטרולה של הסכנה המסתברת". על כן, החליט בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב לחלופת מעצר ועל החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

3.        העוררת טוענת, בין היתר, כי ניתן להסיק מהודעותיהם של מספר עדים כי הייתה היכרות מוקדמת בין המשיב למנוח, כי דפוס התנהגותו של המשיב היה תוקפני ונוקשה וכי הירייה הקטלנית לעבר ראשו של המנוח חרגה מכל התנהגות סבירה. מבחינת חומר הראיות שבפניי נראה, לכאורה, כי האפשרות לפיה המשיב אכן חשב שהמנוח הוא מחבל איננה בלתי סבירה. זאת ניתן ללמוד, בין היתר, מכך שהמשיב השתמש במכשיר המירס שלו על מנת להזעיק מאבטח אחר על מנת שיסייע לו, וכן מכך שהמנוח המשיך לרוץ לתוך שטח בית הספר אף לאחר שנורתה ירייה באוויר, כל זאת לאחר שסירב להזדהות ולהסביר את מטרת ביקורו. יצוין, כי מיד לאחר האירוע אמר המשיב לאחת מן העובדות בבית הספר (שמחה הרוש), "חשבתי שזה מחבל בטוח". נראה, כי אם תתקבלנה טענות המשיב בהליך בבית המשפט המחוזי,  אכן אפשר שתעמודנה לו הגנות שונות מפני אחריות פלילית ובהן צידוק, הגנה עצמית או טעות במצב הדברים. טענותיה של העוררת בדבר היכרות מוקדמת בין המשיב למנוח אינן נראות לי מבוססות דיין בשלב זה על מנת לשלול את האפשרות שהמשיב אכן סבר שמדובר במחבל. לעניין התנהגותו הכללית של המשיב אכן קיימת אימרה של טכנאי אחר, שביקר מוקדם יותר באותו יום בבית הספר, לפיה המשיב התנהג באופן מאיים. אך מנגד, יש לציין כי המשיב עבד כ-5 שנים בתור מאבטח בלא שהתקבלו כל תלונות לגביו. אף מאמרותיהן של שתי עובדות בבית הספר עולה כי הללו סברו שמדובר בשומר אחראי המבצע את תפקידו כהלכה.

4.        לפיכך, סבורני כי נקודת המחלוקת העיקרית המתעוררת במקרה דנא הינה האם הייתה הצדקה לירי של הירייה הרביעית, זו שפגעה בראשו של המנוח וגרמה למותו. בא כוח העוררת טען בדיון שנערך בפניי, כי אף אם המשיב סבר שמדובר במחבל לא הייתה הצדקה לירי של אותה ירייה קטלנית, שכן המנוח היה מנוטרל לחלוטין בשלב זה, לאחר שנורה בחזהו ושכב על הקרקע. מנגד טען בא כוח המשיב כי לא ברור מה היה אופן הירי שבו נורתה הירייה הרביעית. אומנם, ישנן מספר אימרות של עדים לאירוע לפיהן המנוח נורה בפלג גופו העליון לאחר שכבר שכב על הקרקע אולם מנגד קיימות עדויות לפיהן המנוח לא התמוטט מייד לאחר הירייה שנורה בחזהו אלא המשיך לרוץ עוד מספר מטרים לפני שנפל (למשל דבריהן של אסתר רפופורט ורבקה גורביץ בהודעותיהן). מחומר הראיות הגולמי שהונח בפניי, ובכלל זה מחוות הדעת הפתולוגית, לא ברור, אם כן, מה היה מצבו של המנוח כאשר נורתה הירייה האחרונה. יתר על כן, מחוות הדעת הפתולוגית עולה כי הירייה בראשו של המנוח נעשתה קרוב לוודאי ממרחק של יותר ממטר. זאת ועוד, אף אם המנוח אכן שכב על הקרקע בעת שירה המשיב את הירייה הקטלנית בראשו, הרי אם סבר המשיב שמדובר במחבל, ייתכן שהיה מקום אף לירייה זו. יש לזכור, כי האירוע התרחש בחצר בית הספר, בצהרי היום בשעה בה עדיין היו תלמידות ועובדים בתחומי בית הספר. במצב מעין זה, אם אכן מדובר היה במחבל, הנושא חגורת נפץ על גופו, ייתכן בהחלט כי נשקף ממנו איום כל עוד היה בחיים, אף אם היה מוטל על הקרקע. לסיכום נקודה זו, באשר לראיות הגולמיות יש לומר, כי אכן קיים פוטנציאל להרשעה אך אין לשלול את האפשרות שבסופו של יום יימצא כי לא מוטלת אחריות פלילית על העורר.

5.        השאלה הנוספת היא באשר למסוכנותו של העורר. העוררת טוענת, כי בית משפט קמא שגה בבחינת המסוכנות של המשיב. אכן כאשר אדם מואשם בהריגתו של אחר תוך שימוש בנשק חם ונמצא כי קיימות ראיות לכאורה, קיימת חזקה של מסוכנות ובית המשפט לא ייטה לשחררו לחלופת מעצר (ראו, סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996). עם זאת, במקרה דנא, עסקינן באדם שגילו מעל 50 שנה, נעדר כל עבר פלילי ושעבד כ-5 שנים בתור מאבטח בלא שהתעוררה בעיה בנוגע לתפקודו. מעשיו של המשיב שגרמו למותו של המנוח, ללא קשר לתוצאה אליה יגיע בסופו של יום בית המשפט שידון בהליך העיקרי, אין בהם כדי להצביע, לדעתי, על מסוכנות כללית הנשקפת מהמשיב. לדעתו של שירות אין סיכוי להישנות התנהגותו של המשיב אם ישוחרר ממעצרו. על פי התסקיר, מצוי המשיב במצוקה קשה והוא מוצף בתחושות של אשם, כאב וחרטה. השירות המליץ לשחרר את המשיב לחלופת מעצר וכן כי הוא יועמד בפיקוח מעצר. בנסיבות אלה אינני סבור כי נשקפת מהמשיב מסוכנות, המצדיקה את החזקתו במעצר (השוו, בש"פ 1027/02 בלזר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

6.        אשר על כן, הערר נדחה. בית משפט קמא לא התייחס להמלצת שירות המבחן, כי המשיב יועמד בפיקוח מעצר. נראה לי לנכון להוסיף לתנאי השחרור הוראה בעניין זה, כך שהמשיב יועמד בפיקוח בתקופה בה יימצא בחלופת מעצר.

           ניתנה היום, א' בטבת תשס"ה (13.12.04).

                                                                                               ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   הג התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: